פסק-דין בתיק ע"א 6720/99

השופטת א' חיות:

1.       מתן פרפרה (להלן: המערער או מתן), נפגע ביום 22.11.1989, כהולך רגל בתאונת דרכים שאירעה בבאר שבע והוא אז ילד כבן שבע שנים. המשיבה 2 ביטחה באותה עתאת השימוש ברכב הפוגע, אך נוכח העובדה כי נקלעה בינתיים להליכי פירוק, נושאת המשיבה 3 (להלן: קרנית) בחבות לפיצוי המערער וזאת מכוח סעיף 12 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק הפיצויים).

2.       בעת התאונה נחבל המערער בראשו ונגרמה לו פגיעה מוחית קשה ביותר בגינה נותח בבית החולים "סורוקה" ואף אושפז למשך כשנה בבית החולים "לווינשטיין". פרופ' קורצ'ין, אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הנאורולוגי, קבע כי המערער סובל מנכות בשיעור של 100% וזקוק לטיפול סיעודי ושיקומי. פרופ' שאקו, שמונה מטעם בית המשפט כמומחה בתחום השיקומי, הוסיף וקבע כי כתוצאה מן התאונה סובל המערער מליקוי מוטורי ניכר ומפיגור מנטלי וכי נוכח מצבו זה יזדקק לסיעוד במשך כל ימי חייו. עוד קבע פרופ' שאקו כי המערער אינו יכול לשהות בגפו ויש צורך באדם שישהה בסביבתו במשך כל שעות היממה. מומחים נוספים מונו לבדיקת המערער על ידי בית משפט קמא בתחום אף אוזן גרון, בתחום רפואת העיניים ובתחום רפואת השיניים. פרופ' סידי, המומחה בתחום אף אוזן גרון, קבע כי לא נותרה למערער נכות בתחום זה, אך ציין כי נגרמה לו נכות פלסטית בשיעור של 10% בגין הצלקת בקדמת צווארו שנוצרה כתוצאה מאינטובציה שבוצעה לו לשם הנשמה. פרופ' יסעור, המומחה בתחום העיניים, קבע כי המערער סובל מעיוורון קורטיקלי כתוצאה מן התאונה, אך בית המשפט דחה קביעה זו בהתבסס על חומר הראיות שהובא בפניו ובייחוד עדותם של פרופ' שאקו ופרופ' קורצ'ין מהם עולה כי המערער צופה בטלויזיה, מזהה דמויות מוכרות ואף מרכיב משקפי ראיה. פרופ' ארליך, המומחה לרפואת שיניים, לא הגיש חוות דעת בשל קושי שהתעורר בעריכת בדיקה וצילומים שהצריכו הרדמה מלאה של המערער, שההורים התנגדו לה.

3.       המערערים 2 ו-3, הוריו של המערער, שימשו בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה ולערעור כאפוטרופסיו הטבעיים של המערער והצטרפו לתביעה כמיטיבים. האב הוסיף ותבע במסגרת התביעה גם פיצוי בגין נזקים עצמאיים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מפגיעתו של המערער בתאונה. במהלך הדיונים בבית משפט קמא, שילמו המשיבים למערערים תשלומים תכופים בסכום מצטבר של כ-2.5 מליון שקלים. בסופו של דבר ועל אף שהדיונים בבית משפט קמא התארכו מאוד, ניתן בסיומם פסק דין המתייחס לפיצוי שזכאי לו המערער עד הגיעו לגיל 21 בלבד. זאת בשל הסדר דיוני שהושג בין הצדדים בהמלצת בית המשפט, לפיו הוסכם, בין היתר, כי בגין התקופה שתחילתה עם הגיע המערער לגיל 21, תוגש תביעה חדשה. פרק נכבד בפסק הדין ייחד בית משפט קמא (כבוד השופט צ' סגל) להתנהלותם החריגה של הצדדים בהליך התביעה שבנדון. בהקשר זה ציין בית המשפט, בין היתר, כי שניים מתוך ארבעה שופטים שטיפלו בתיק החליטו לפסול עצמם מהמשך הדיון בו וכי התנהלותם של בעלי הדין ובאי כוחם גרמה להתארכות ניכרת של הדיונים. במסגרת הערעור והערעור שכנגד המונחים בפנינו סברתי כי מן הראוי להתמקד בטענות הנוגעות לגופם של דברים ולא לעסוק עוד בטענות שהמשיכו הצדדים להטיח זה בזה גם בשלב הערעור באשר לאופן התנהלות הדיון בבית משפט קמא. עם זאת, מן הראוי לציין כי הדיון בהליך הערעור התאפיין אף הוא בעיכובים לא מבוטלים אשר נבעו, בין היתר, מאי הפקדת ערבון במועד ומאי תשלום האגרה, עניין שבגינו אף נמחק הערעור. מחדלים אלה הצריכו דיונים בפני רשם בית המשפט ורק משהוסרו ניתן היה לפנות לשמיעת הערעור והערעור שכנגד לגופם. למען שלמות התמונה ראוי לציין כי מעת שהחל שלב הבאת הראיות בבית משפט קמא וגם בעת הדיון בערעורים בפנינו, פוצל ייצוג המערערים באופן שעו"ד בית הלוי ייצג את המערער ואת האם, המערערת 3, ואילו האב, המערער 2, בחר לייצג את עצמו.

פסק דינו של בית-המשפט המחוזי

4.       טרם שאפנה לבחון את פסק דינו של בית משפט קמא ואת הטרוניות שהעלו הצדדים לגביו בערעור ובערעור שכנגד, מן הראוי לפרט את ההסדר הדיוני שהושג ביניהם, שכן הסדר זה היווה יסוד המסד לפסק דינו של בית משפט קמא וממילא יש לו חשיבות גם להליך הערעור שבפנינו. אפרט, אפוא, להלן את ההסדר הדיוני, כפי שצוטט מפי בא-כוח המשיבים בפסק דינו של בית משפט קמא:

"הצהרתי לפרוטוקול באופן מפורש בישיבה מיום 15/9/98 וגם בישיבה מיום 30/8/98 לאיזה הסדר דיוני אנו מוכנים. מה שהצהרתי אני עומד. גם בישיבה מיום 15/9/98, בית המשפט כמגשר העלה הצעה לפיה יהיה לבית המשפט סמכות להוון חלק מהתשלומים העתיים שבית המשפט יפסוק עד גיל 21 ואנו נטען שאנו מתנגדים ובית המשפט יוכל (להחליט- צ' ס') לפי שיקול דעתו. לדעתי זה נוגד את טובת התובע מתן אך אנו מקבלים הצעת בית המשפט בנדון.

בית המשפט הציע גם שהחל מגיל 18 ועד גיל 21 תהיה לבית המשפט סמכות לפסוק לתובע הפסד צרכי מחייה כפי שפוסקים למי שנפגע ואינו יכול לשרת בצבא, לפי הפסיקה הקיימת בעניין. אני על זה גם קיבלתי את הסכמת מרשיי לעניין זה, שתהיה לבית המשפט סמכות להיכנס לעניין ואנו נטען שלא מגיע במקרה זה. הכל נבלע בתוך התשלומים העתיים. ברור שאנו בהסדר זה סוגרים כל תביעות של התובע מתן עד גיל 21. החל מגיל 21 יגיש תביעה חדשה ותביעתו יכולה להתייחס מגיל 21 ואילך. אנו נגיש סיכומים ע"פ חומר הראיות.

אם בית המשפט יהוון חלק מהתשלומים העתיים הסמכות תהיה שהוא ואשתו (הכוונה לתובע 2 ולתובעת 3 - צ' ס'), לא יוכלו להוציא מזה אגורה גם לא מסכום של כאב וסבל בלי צו מפורש של בית המשפט. אחרת הכסף הזה פשוט ילך.

ביחס לתביעה של תובע 2 יוגשו סיכומים לעניין האחריות ואם תקבע אחריות יוגשו סיכומים לעניין הנזק לפי חומר הראיות" (ראו: עמ' 735-736 לפרוט', ההדגשה לא במקור - צ' ס').

5.       על פי הסדר דיוני זה, נדרש אם כן בית המשפט לקבוע את סכומי הפיצוי המגיעים למערער עד הגיעו לגיל 21 וכן נדרש הוא להכריע בשאלת זכותו של האב לפיצוי בגין הנזקים העצמאיים שנגרמו לו, לטענתו.

           בית משפט קמא בחן באופן מקיף וממצה את טענות הצדדים בראשי הנזק השונים, ופסק כי התשלום העיתי שישולם למערער עד הגיעו לגיל 21 יעמוד על 9,250 ש"ח לחודש. סכום זה מורכב מ: 6,000 ש"ח עבור סיעוד;  250 ש"ח עבור ביגוד ומצעים; 1,500 ש"ח עבור עלות ערכת פנרוז וצריכת חיתולים; 500 ש"ח עבור עזרה בבית; ו- 1,000 ש"ח עבור הוצאות ניידות.

           מן התשלום העתי כאמור הורה בית המשפט לנכות את סכום הגמלה החודשית שזכאי לה המערער מידי המוסד לביטוח לאומי. עוד פסק בית משפט קמא כי המערער זכאי לקבלת סכום חודשי השווה ל-30% מן השכר הממוצע במשק, בגין התקופה שמיום הגיעו לגיל 18 ועד גיל 21, בגין הפסד דמי מחיה במהלך השירות הצבאי.

           בית משפט קמא הוסיף ופסק למערער סכומים חד פעמיים שונים, בערכים גלובאליים, עבור תרופות, ציוד ועזרים שונים עד הגיעו לגיל 21, כמפורט להלן:

א. 10,000 ש"ח עבור רכישת תרופות, וזאת בנוסף לתרופות שהוא זכאי להן על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994.

ב.  10,000 ש"ח עבור עמידון.

ג. 8,000 ש"ח עבור הליכון.

ד. 9,000 ש"ח עבור כסא גלגלים.

ה. 1,500 ש"ח עבור מיזוג אוויר.